הוורוד העמוק של תוּלַייט
נראה כמו מרקם חם של אדמה רכה.
היא לא מבקשת לפתור עבורך הכול,
אלא רק להזכיר:
מותר לך להרגיש גם כשעדיין לא ברור לאן זה הולך.

אם תוּלַייט נפתחה בפנייך,
זהו רגע שבו הלב מבקש מקום להיות.
לא כדי לנתח, לא כדי לסדר,
רק כדי לנשום אל תוך מה שיש.

האבן הזו מזכירה לך
שקבלה אמיצה מתחילה ברשות פשוטה:
להרגיש — גם אם בינתיים זה כל מה שיש.

מסר מהאבן-
אני כאן להזכיר לך:
הדרך לא תמיד ברורה,
אבל הלב שלך יודע איך לשאת גם את הלא־ברור.

הזוהר הרך של פְּרִידוֹט
מרגיש כמו קרן אור שהשתחררה סוף־סוף מבין העננים.
אבן קטנה שמזכירה נשימה רעננה,
כזו שמגיעה אחרי בכי או הקלה גדולה.

אם פְּרִידוֹט קפצה אלייך מתוך הקלפים,
אולי זה רגע לנשום קצת מקום לעצמך.
היא לא מבקשת שתפתרי הכל –
רק שתראי מה כבר לא צריך להיות שם.
אולי הגיע הזמן לשחרר משהו שגמר את דרכו,
ולפנות מקום למשהו חי,
פשוט, נכון יותר עכשיו.

מֶסֶר מהאבן:
אני כאן להזכיר לך-
את לא צריכה לסחוב הכל.
שחרור הוא לא סוף –
הוא התחלה שיש בה אור.

העדינות הסגולה של גֵ'ייד
נושאת איתה תחושת רוך עמיד.
לא רוך שמתפורר –
אלא כזה שמרגיש כמו יד על הלב ברגע הנכון.

יש זמנים שבהם את זקוקה לא רק לשקט מסביב,
אלא למרחב בטוח בתוכך.
מרחב שבו מותר לא לדעת, מותר להרגיש,
ומותר פשוט להיות.

אם גֵ'ייד סְגוּלָה נפתחה בפנייך,
היא מזמינה אותך לבנות בית פנימי
שבו תוכלי לנשום בלי להצטדק,
להניח את העומס,
ולזכור שגם ביטחון רגשי הוא צורך בסיסי – לא מותרות.

מֶסֶר מהאבן:
אני כאן להזכיר לך-
העולם החיצוני משתנה –
אבל הביטחון שבך יכול להיות עוגן.
חבקי את עצמך בעדינות,
ותהיי המקום הבטוח שלך.